מטרת המחקר הייתה להשוות את היעילות של פעילות גופנית ליעילות של טיפול תרופתי עם נוגדי דיכאון נפוצים מבחינת הפחתת תסמינים אצל מטופלים בגיל ≥65 שנה אשר התייצגו עם קליניקה המתאימה לקריטריונים לאבחנת דיכאון.
עוד בעניין דומה
החוקרים ערכו מחקר קליני מבוסס הקצאה אקראית במסגרת מרפאות הקהילה. סך הכל 347 מטופלים בגיל ≥65 שנים עם קליניקה משמעותית של דיכאון נבחרו באופן אקראי להשתתף בתוכנית מבוקרת של פעילו גופנית או להיות מטופלים עם טיפול תרופתי שגרתי נגד דיכאון בבקרת רופא המשפחה שלהם.
תוצאות המחקר הראו כי ההיארעות המצטברת של שיפור בתסמיני דיכאון (דירוג Montgomery-Åsberg Depression Rating Scale score <10) בקבוצת הפעילות הגופנית (PA) לאחר חודש לא הייתה שונה באופן משמעותי מזו אשר הודגמה בקבוצת הטיפול התרפותי השגרתי (AT). יחד עם זאת, חלקם היחסי של מטופלים שהראו שיפור משמעותי היה גבוה משמעותית (p<.01) בקבוצת ה-AT (60.6% ו-49.7%) בהשוואה לקבוצת ה-PA (45.6% ו-32.9%) לאחר 3 ו 6 חודשים, בהתאמה. כמו כן, שעור הנשירה מהמחקר היה גבוה יותר בקבוצת ה-PAי(39.2%) ו-58.2%) בהשוואה לקבוצת ה-AT (22.6% ו-40%) לאחר 3 ו-6 חודשים, בהתאמה, אך שעור המשתתפים אשר סבלו מהשפעות שליליות היה גבוה יותר בקבוצת ה-AT (8.9% לעומת 22.5%, p=.007).
החוקרים סיכמו כי על אף שהודגם שיפור ראשוני דומה בשתי קבוצות המחקר, טיפול AT היה מועיל יותר בשלב אמצע הטיפול, על אף שהוביל ליותר תופעות לוואי שליליות.
מקור: